תתן אמת ליעקב חסד לאברהם

רבי יצחק הוטנר מסביר שהמבחן האמתי של העקדה לא היה בכך שאברהם נגש להקריב את יצחק, אלא כיצד הגיב כאשר נאמר לו לא להקריב את יצחק. אדם אחר היה תופש את בנו בשתי ידיו ונמלט מהמקום לפני שיגיע שוב איזה שינוי בהוראות. או לחלופין - היה צוהל מרוב שמחה, ומודה לה' על שינוי הציווי. אבל לעומת זאת, אברהם היה כה שקוע בקבלת עול מלכות שמים וכבר הזדהה עם המטרה האלוהית, עד כדי כך שההחלטה לא לשחוט את יצחק באה לו כמהלומה קשה. אדרבה, אברהם התחנן לה' שלכל הפחות ישפוך מיצחק קצת דם ע"י סכינו, ולכן נצטוה מחדש "אל תעש לו מאומה" ולמדונו חז"ל "אל תטיל בו מום". ולא מצא אברהם מרגוע לנפשו עד שהקריב האיל שמצא מזומן במקום, וכיוון כוונות קדושות: "דמו תחת דם יצחק, חלבו תחת דם יצחק וכו'" וכאשר נתח הקרבן לחלקיו ראה בעין דמיונו שעושה כל זאת ליצחק בנו אהובו!

 

ואין מכאן כל סתירה למדרש המובא לעיל שהיו דמעותיו נושרות מעיניו בעת העקדה. כי אילולא כך, לא היה בא לידי כך, והא בהא תליא. אם היתה חסרה אהבת אברהם לבנו (מסיבה כלשהי) אזי לא היתה העקדה משמשת לו ניסיון. אין ספק ש"מדת החסד", שאברהם כה הצטיין שלה, קובעת שאהבתו ליצחק היתה עוברת כל גבול, יותר מאשר אהבת כל אב רגיל לבנו, שעדיין אוהב את עצמו יותר מאשר הוא אוהב את בנו. אבל אברהם היה טיפוס מיוחד המוחק את רשמי עצמו בכדי לשרת את הזולת (נזכור התנהגות חסד שלו לשלושה ערבים עוברי אורח, שאחרי יום ג' למילתו וסבל כאבים קשים מחמת הניתוח, עדיין אברהם ישב בפתח האוהל כחום היום כדי להיטיב לעוברי אורח, ועוד רץ לקראתם!). ועוד למרות רצונו להיטיב עם הגר ברגע שבא הציווי האלוקי גרש האמה הזאת ואת בנה- עמד אברהם ושילח אותה עם לחם וחימת מים בלבד. כי זה רצונו של הקב"ה ועליו להתבטל מרגשותיו. ובענייננו - התגבר על האהבה העילאית הזאת, למען כבוד השי"ת; ועוד הזדרז "וישכם אברהם בבוקר!".

 

ידוע שאברהם מסמל את החסד והנתינה . יצחק את התפילה ןיעקב את האמת. שאנו באים לבחון את עצמנו ולשאול מה קודם יש לנו תשובה וראיה מהתפילה. אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. כל העמודים חשובים לעבודת ה' . אך החשוב שבהם הוא דרך ארץ ונתינה ובו אנו חותמים "מגן אברהם".

לכל הכתבות