מגילת רות - מגילה של חסד

אבימלך איש נעמי – פרנס הדור היה. אישיות זו היתה חייבת, בזמן הרעב, לשמש דוגמה לחסד, לסעד ולעזר לזולת. כקברניט ספינה, הנוטש אותה אחרון בעת טביעתה, נדרש אלימלך שלא לנטוש את עירו, עד לאחר שאחרון התושבים יעזוב את המקום. אך הוא העדיף "לברוח מן המערכה", לעקור מן הארץ ולרדת לשדה מואב. אבימלך בוחר כמקום מגורים את שדה מואב, שם ככל הנראה, מצא אוירה חברתית, התואמת את הלך מחשבותיו. בוודאי הכיר את צו התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" ואת הנימוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג, ד'-ה'), הוא העדיף לחסות בצילה של אומה זו, אולי משום שבהליכותיה ראה התאמה להליכותיו. על רקע זה בולטות שתי הכלות הנוכריות - רות וערפה. שתי בנות מואב אלו החליטו להינשא לשני הבנים, מחלון וכיליון, וללוות אותם בחייהם ובמותם, למרות שבין שני העמים חוצצת מחיצה של ברזל, והפער בין שתי התרבויות לא ניתן לגישור.

להמשך..

והיית לנו לעיניים

המסע הגדול למדבר החל. שלא כמצופה נמשך המסע ארבעים שנה. מסע שהפך לכור מבחן לעם ישראל, ובו נחשפו אופיו ותכונותיו לטוב ולרע. בטרם יצאו לדרך, קיים משה שיחה עם חותנו יתרו. שיחה קצרה המלמדת על תחושת האחריות העמוקה של משה כלפי עמו ועל כשרון ראיית הנולד שבו נתברך. וכך התנהלה השיחה: "נוסעים אנחנו אל המקום, אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה איתנו והטבנו לך..." (י', כ"ט). אולם יתרו משיב בשלילה. האיש שנפלאות יציאת מצרים וקריעת ים סוף טלטלו אותו מביתו שבמדין והביאוהו לנטוש את מעמדו ואת כהונתו, לנדוד אל המדבר, לשהות שם בצל גדולת חתנו - חפץ עתה לשוב לביתו: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (שם, ל'). אך משה מפציר בו: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים" (שם, ל"א).

להמשך..

קורח בסימן מחלוקת

רש"י התקשה בשאלה : מה פירוש המילה "ויקח " מה לקח קורח ? ותירץ קושייתו כשהוא נעזר בתרגום אונקלוס וכותב : וזהו שתרגם אונקלוס " ואתפלג" ומוסיף רש"י הסבר להתפלגות זו , ומסביר שנחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. היינו קורח חטא לא רק במחלוקת אלא בהחזקת המחלוקת ובטיפוחה ועל כך נענש. ואכן בספר המצוות קטן (מצווה קלב ) לר' יצחק מקורביל שהיה מבעלי התוספות, הוסיף והרחיב במצוות הלא תעשה,שכתב בספר היראים סימן שנ"ז, וכן ראה בסמ"ג (לאוין ,קנז). " ולא יהיה כקורח וכעדתו" "ובכלל מצוה זו שלא יחזיק במחלוקת ושלא יהיה בעל מחלוקת " המחלוקת הינה רעה שמשמיטה שמים וארץ והורסת את קיומו של העולם . עד שחז"ל במדרש רבה אמרו : דרש רבא " מאי דכתיב ( חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו לפניו רבש"ע , אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא. "[ מד"ר יח, טז]. ונשאלת השאלה , מדוע התרעמו גורמי השמים במחלוקת זו ומדוע התערבו בה, מה להם ולמחלוקת זו עד שלא תזרח השמש על הארץ ?

להמשך..

נס הנחש

לבני ישראל היה מזון בשפע, המן ירד בקביעות, וגם מים לא חסרו להם, שהרי הבאר היתה מהלכת עימם. מה היה היסוד לתלונתם ? "כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כ"א, ה'). המן, מזונם של בני ישראל במדבר, היה ניתן להם מדי יום ביומו. ישראל חיו במתח מתמיד, משום שהיה עליהם להיות ראויים לקבל את מנת מזונם היומית. הצדיקים מצאו את המן מדי בוקר על פתחי אהליהם, והאחרים מצאוהו רחוק יותר. החוטאים הרחיקו נדוד עד למציאת מנת המן. המתח הרוחני שהיו שרויים בו, הפריע להם. כל עוד חיו ישראל בבדידות מזהירה במדבר, מנותקים מכל מגע עם אומות אחרות, נוח היה להם בצורה שחיו בה, אולם כאשר התקרבו לארץ אדום וראו את סדרי ההנהגה של שכניהם, התעוררו להתלונן על מנת חלקם. עונשם לא איחר לבוא: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, וינשכו את העם" (במדבר כ"א, ו'). הנחשים והשרפים היו מצויים כל ימי היותם במדבר, ככתוב: "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב וצימאון" (דברים ח', ט"ו). הנחשים והשרפים לא הזיקו עד כה לישראל, שכן היו מוגנים על ידי ענני הכבוד. רק לאחר שחטאו, ניטלה מהם חסינותם. זהו פשר המופת של הנחש השרף שנצטווה משה לשים על נס: "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש, והביט את נחש הנחושת וחי" (במדבר כ"א, ט'). מטרת הצבתו של נחש הנחושת היתה להמחיש לעם שהנחש אינו תופעה חדשה, אלא הוא מצוי בקביעות ביניהם. תמיד הם מוקפים ומסובבים בנחשים אלו, ואלמלא נסי הקב"ה לא היתה להם תקוה

להמשך..

הבטלה מביאה לידי חטא

קואצ'ינג לילדים אמא מאמנת אישית מותר לשאול את הילד בחופש מה הוא תורם לסביבה ולא רק מה הוא מקבל מהסביבה אמא היום הולכים לבריכה ? אמא בואי נצא לאכול פיצה! אמא נצפה היום בסרט ? אמא תקני לי ! אמא תעשי, אמא תיקחי, אמא תביאי אותי, תסיעי בבקשה ... אמא משעמם לי. אלה הם מצלילי החופש הגדול אשר פקדו את ביתנו כבר במהלך השבוע הראשון של החופש הגדול. ילדיי בקייטנות וכשהם חוזרים מתחילה הפעילות ביתר שאת. היום מחשיך מאוחר ושעות אחה"צ ארוכות הן. כך שאנו ההורים מוצאים עצמנו בחודשי הקיץ מנסים לספק לילדנו הנאה ועניין בצורה אינטנסיבית ולעיתים תובענית ומתישה. זהו אתגר הורי ללא ספק: איך להציב גבולות, איך לעזור לילדנו לחלק את זמנם, איך לארגן את היום, איך לתכנן את ה'כייף' לצד מילוי חובות הבית והמשפחה. החופש הוא בהחלט הזדמנות לבלות יותר בחיק המשפחה, לחזק קשרים חברתיים ולחזק הקשר עם סבים וסבתות, עם בני הדודים וכו'. אולם, ברצוני להציע היבט חינוכי אחר. להפוך את הקערה על פיה ולשאול את הילד מה הוא תורם לסביבה ולא רק מה הוא מקבל מהסביבה. לא איזה כייף עושים לו, אלא איזה כייף הוא עושה לאחרים? מה הוא תורם, עושה, מחולל לטובת האחר – הזולת או הסביבה. זו שאלה שהיא כלל לא פשוטה. אין כוונתי כמובן להעניש את הילד ח"ו ואין כוונתי לגרוע מה'כייף' של החופש – מותר ליהנות, לכייף, ל'נקות את הראש', לקום מאוחר ו'סתם' לנוח, אולם אני מציעה כאן גישה אימונית קלאסית (בלשון הקואצ'ינג) הגורמת לפרט לקחת אחריות ולהיות גורם מחולל. השיחה עם הילד צריכה להיות שיחה מזמינה, שיחה שתנסה לחלץ מהילד את סגולותיו ויתרונותיו. אין לנסות לצוות, להטיף ולדחוק, כי אז נוצרת התנגדות. אלא יותר לפתוח אפשרויות ולתת לילד לבחור. לתת לו לקבוע לעצמו מטרות בחופש הגדול - מה הוא רוצה להשיג בחופש. לתת לו לנהל את עצמו ולהיות גורם ולא נגרם. מותר להציע, לדרבן וברגע שהילד יעשה משהו שגורם לו שמחה והתקדמות ויביא לידי ביטוי את יכולתו, אז הוא יעמוד במשימה והסיפוק יהיה לכל הצדדים. נכון שלהציע לאמא לקחת לבריכה – זה גם נקרא ליזום. אולם כוונתי כאן כמובן היא להשיג ערך מוסף של נתינה. לא לאפשר לילד להיות עסוק רק בעצמו, בהנאותיו ובצרכיו. אלא לחנכו להיות ער לסביבה ולעסוק בחסד. זו גישה חינוכית ראשונה במעלה - לתת ולא רק לקבל, להיות עם הפנים החוצה ולא רק פנימה.

להמשך..

שבע נחמות

אנו קוראים בשבתות אלו את הפטרות הנחמה "ע?נ?י??ה ס?ע?ר?ה ל?א נ?ח?מ?ה", מפתיחה זו משמע שלאחר כל הניחומים שאמרו הנביאים ציון אינה מתנחמת, וכן משמע ממה שנאמר:"ו?ת??אמ?ר צ?י?ו?ן ע?ז?ב?נ?י ה' וה' ש??כ?ח?נ?י", שציון מרגישה עזובה ושכוחה. עמדו על כך בפסיקתא רבתי, ובארו את סדר הפטרות הנחמה כדו שיח בין הקב"ה לכנסת ישראל, לפיהן הקב"ה שולח את נביאיו לנחם את ציון, אולם היא לא מתנחמת מהם עד שהקב"ה בעצמו בא ומנחם אותם. וכך נשמעים הדברים לפי סדר ההפטרות, "נ?ח?מו? נ?ח?מו? ע?מ??י י?אמ?ר א?ל?ק?יכ?ם", ה' מבקש מאבות האומה לנחם את ציון, אבל היא לא מקבל את ניחומיהם, כפי שנאמר "ו?ת??אמ?ר צ?י?ו?ן ע?ז?ב?נ?י ה' וה' ש??כ?ח?נ?י", וכיון שהיא אינה מקבלת ניחומים הרי היא "ע?נ?י??ה ס?ע?ר?ה ל?א נ?ח?מ?ה", ולכן אומר הקב"ה אני עצמי אבוא ואנחם את ציון "א?נ?כ?י א?נ?כ?י הו?א מ?נ?ח?מ?כ?ם", ורק אז "ר?נ??י ע?ק?ר?ה ל?א י?ל?ד?ה", כאשר הקב"ה מאיר להם בעצמו "קו?מ?י או?ר?י כ??י ב?א או?ר?ך? ו?כ?בו?ד ה' ע?ל?י?ך? ז?ר?ח", ולבסוף שש אתם משוש, כמשוש חתן על כלה, כפי שנאמר "ש?ו?ש? א?ש??יש? ב?ה' ת??ג?ל נ?פ?ש??י ב??אל?ק?י". בלשון אחרת נאמר בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תמ"ג) "א"ל הקב"ה לאברהם: לך נחם את ירושלים, שמא מקבלת ממך תנחומין, הלך אברהם ואמר לה: קבלי ממני תנחומין, אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומין, שעשיתני כהר, שנאמר: 'בהר ה' יראה', הלך יצחק וא"ל: קבלי ממני תנחומין, א"ל: היאך אקבל ממך תנחומין, שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב וא"ל: קבלי ממני תנחומין, אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומין, ששמתני כלא הייתי, 'אין זה כי אם בית אלקים', הלך משה ואמר לה: קבלי ממני תנחומין, א"ל: היאך אקבל ממך תנחומין, שכתבת עלי קללות וגזירות קשות, שנאמר: 'מזי רעב ולחומי רשף', מיד הולכים כלם לפני הקב"ה ואומרים: רבש"ע! אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר: 'עניה סערה לא נחמה', א"ל הקב"ה: אני ואתם נלך וננחמנה, הוי: 'נחמו נחמו עמי' ".

להמשך..

קח את עצמך בידיים

מול עולם האופל מול עולם של ספקנות מול הפחד מהלא נודע בשל ריקנות מאמונה אתה נתפש באמונות טפלות של חתולות שחורות ושאר אמונות ההבל הגורמות לנו להאמין שאנו אבודים וכוחות מיסטיים סתמיים עושים בנו כרצונם - קיים עולם האור, שבו קובע האדם את גורלו, על פי מוסריותו והתעדנות נשמתו.כדי להבין את הדבר נתאר תחילה מה קורה באותו עולם אפל.התורה קוראת לתופעת הניחושים והכישופים בשם כולל: "תועבה". וכן, "קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" (דברים י"ח, י'-י"א). מדוע ? כי המאמין בכל אלו או בחלק מהם, חי בעולם אפל. האדם חש עצמו מופקר לרצון כוחות עוורים סתמיים, החורצים את גורלו, בלא שתהיה לו כל השפעה אישית עליהם. זוהי כניעה לכוחות הפועלים בטבע. "תמונת העולם" של אדם זה, היא של עולם קר, אכזר וחסר רחמים, שהוא מיטלטל בו ונתון לרצונם המוחלט של המזלות למיניהם. זהו עולם, שאין בו מקום לחירות אישית ומוסרית. החתול השחור, המדיום או הכוכבים, הם אלו המכתיבים את אשר יקרה. זו השקפת עולם מסוכנת. היא שוללת כל ערך מן המעשה הטוב. במקום לשפר התנהגות, חשוב להזהר מחתולים שחורים. זהו עולם חסר שחר וחסר תקווה.

להמשך..

ברכת הבית

אנו מקדמים בברכה את הרבנים הראשיים שנבחרו לעיר פתח תקווה כבוד הרה"ג הרב בנימין אטיאס הרב הראשי וראש אבות בתי הדין שליט"א וכבו' הרה"ג הרב מיכה הלוי שליט"א -הרב הראשי לפ"ת ומאחלים להם להרים את קרנה של תורה לכל תושבי העיר ובכל אשר יעשו יצליחו אחד מתלמידי הבעש"ט הסביר ע"פ מה שמסופר בגמ' ששני אמוראים ראו אמורא שלישי מתקרב אליהם, והם התלבטו האם לקום בפניו או לא. מצד אחד הוא תלמיד חכם, מאידך טען השני שהוא בר פלוגתא ואוהב להתווכח. בינתיים הרב הגיע ושאל במה הם עוסקים והם ענו – ברוחות. כוונתם היתה שהם עוסקים במשנה "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו

להמשך..

סוג של התבגרות = מי מריבה

ישנה זיקה ברורה בין פרשיית "מי מריבה" המתרחשת בקדש שבמדבר צין והמובאת בפרשתנו, לבין פרשיית "מסה ומריבה" שברפידים במדבר סין, המתוארת בפרשת "בשלח". המשותף לשתי הפרשות הוא בקשת מים מצד העם, פניית משה אל ה' וההוראה של ה' להוציא לעם מים מן הסלע. ההבדלים המרכזים בין שתי הפרשות הם: ב"מסה ומריבה" הייתה הוראת ה' להכות בסלע, וב"מי מריבה" - לדבר אל הסלע. ב"מסה ומריבה" פעל משה לפי צו ה', ואילו ב"מי מריבה" הוא פעל בניגוד מוחלט לצו זה וה?כה בסלע פעמיים. מה משמעות ההבדל באופן הוצאת המים מן הסלע, ומדוע נהג משה אחרת מאשר צו?וה? לשאלות אלה ניתנו תשובות רבות ושונות. להלן תשובה אחת המוצעת במדרש המובא בילקוט שמעוני לפרשתנו (רמז תשסג): 'ודברתם אל הסלע' (במ' כ:ח), והכיתם לא נאמר אלא 'ודברתם'. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו, כיון שהגדיל - בד?ב?ור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, 'והכית בצור' (שמ' יז:ו), אבל עכשיו 'ודברתם אל הסלע', שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים.

להמשך..

זכור - אל תשכח

השבת אנו קוראים את פרשת "זכור" כמצווה אחת מתרי"ג מצוות. גם אם נלמד את כל הפרשנות וספרי ההיסטוריה אודות עמלק ונהיה מומחים גדולים לאותו עמלק לא נצא ידי חובת זכירה ומחיית עמלק מהתורה, אלא עד שנקרא במפורש את הפסוקים בפרשת "כי תצא", בלשון שאנו מבינים ורגילים, ונתכוון לצאת ידי חובה של למחות לזכור ולא לשכוח. ז?כו?ר א?ת א?ש??ר ע?ש??ה ל?ך? ע?מ?ל?ק ב??ד??ר?ך? ב??צ?את?כ?ם מ?מ??צ?ר?י?ם: א?ש??ר ק?ר?ך? ב??ד??ר?ך? ו?י?ז?נ??ב ב??ך? כ??ל ה?נ??ח?ש??ל?ים א?ח?ר?יך? ו?א?ת??ה ע?י?ף ו?י?ג?ע? ו?ל?א י?ר?א א?ל?ה?ים: ו?ה?י?ה ב??ה?נ?יח? י?ה?ו?ה א?ל?ה?יך? ל?ך? מ?כ??ל א?י?ב?יך? מ?ס??ב?יב ב??א?ר?ץ א?ש??ר י?ה?ו?ה א?ל?ה?יך? נ?ת?ן ל?ך? נ?ח?ל?ה ל?ר?ש??ת??ה? ת??מ?ח?ה א?ת ז?כ?ר ע?מ?ל?ק מ?ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם ל?א ת??ש??כ??ח: מדוע דווקא עמלק ?

להמשך..

שבת הגדול וחג הפסח

יושב לו עם במצרים שירד לגלות בנסיבות של שנאת האחר.אחי יוסף מוכרים את יוסף למצרים כחלק ממהלך קדום של גזירת ברית בין הבתרים "...ועבדום ועינו אותם..."מכורח הנסיבות הללו עם ישראל משתעבד למצרים וכל עריץ מטיל את אימתו על עם ישראל עד כדי כך שאין להם אפשרות לחשוב בצורה בריאה .כולם נתונים בפחד. פרעה מכביד את העבודה על העם כדי שח"ו לא יהיה לו זמן לחשוב, שנאמר "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" לא לתת זמן לחשוב להעסיק אותם ללא הפסקה. ההיגיון אומר שעם כזה צריך לאבד את בטחונו העצמי, לאבד את האמונה , לאבד את הרצון לחיים, לאבד את החברות בין אחד לשני, לדאוג רק לעצמו ללא התחשבות בזולת. אך פלא , העם הזה גדול מכל העמים הוא מתעלה על עצמו הוא מתחזק באמונתו וצועק אל ה', הוא שומר על אישיותו שמתבטאת בצניעותו כמו שאפשר להבין מהפסוק : ד??ב??ר נ?א (בבקשה) ב??א?ז?נ?י ה?ע?ם ו?י?ש??א?לו? א?יש? מ?א?ת ר?ע?הו? ו?א?ש???ה מ?א?ת ר?עו?ת?ה? כ??ל?י כ?ס?ף ו?כ?ל?י ז?ה?ב: עם כל הקושי שהזכרנו לעיל נשים לב לצניעות שהייתה בעם ישראל איש משאיל מאיש ואשה משאילה מאשה. לא משנים את שמם ולא את לבושם לוקחים שה לבית אבות שה לבית, משפחות משפחות להימנות ביחד. ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו – להתחבר עם האחר.לכן הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו

להמשך..

מעלתם והשפעתם של תלמידי ר' עקיבא לדורות

מנהגי האבלות נועדו בעיקרם במגמה לכוון את האדם לעצור את שטף מרוצת חייו, ולחשוב מחשבות נוקבות ועמוקות אודות מעשיו, מעמדו וחובותיו כלפי אלוקיו. גישה זו נדרשת מכל יהודי בעת אבלו על היחיד, וגם מתבקשת מכולנו בימי האבל הציבוריים על פטירתם של הרבים. על מנהגי הצער והאבלות להוביל אותנו לעריכת ביקורת על מעשינו. האבל מהווה איפוא תמרור שתפקידו לכוון אותנו לחשבון נפש. עיקרון זה מקבל משנה תוקף באבלות על מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא. אותו מאורע אירע בעבר הרחוק, וכבר עברו שנים רבות מאוד מאז פגע בנו אסון זה. אך אם למרות זאת אנו ממשיכים לשמור על מנהגי הצער, משמעות הדבר שעדיין לא נרפאנו מהמכה שנחתה עלינו וניתכה בנו. מותם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא יצר בעם חלל גדול ביותר, חלל שעד היום הוא עדיין לא נתמלא. לאחר המגיפה ההיא היה העולם שמם מתורה, ושממון רוחני נורא זה נותן בנו את אותותיו עד עצם היום הזה. אמנם מאז אותה תקופה קמו בעמנו תנאים, אמוראים וגדולי ישראל, וכולם כאחד שמרו על צביון העם ואף רוממו אותו ברוחניות, אולם אף על פי כן לא נרפאנו מעוצמת המהלומה שספגנו בעת ההיא. מעבר לכך, איננו מסוגלים אפילו לשער כיצד יכולנו להיראות אלמלא אותה מגיפה שפגעה בנו אנושות גם מבחינה רוחנית. על פי הסתכלות זו האבל אינו רק על מאורע הסטורי שחלף. אנו מתאבלים על פרץ בחומת התורה שעדיין לא תוקן. כאמור, חובת האבלות מביאה אותנו גם להתבוננות בשורשי המאורע, כדי לתקן את משוגות העבר ולהשתדל להיטיב את דרכנו בעתיד. לאבלות אם כן, קיים פן של מבט לעתיד. מטרתה לשפר, לערוך בדק בית ולהכשיר את האדם ואת העם למסגרת חיים מעולה, בה לא יארעו אותם מקרים מצערים שאירעו בעבר.

להמשך..

שבע דנחמתא

אנו קוראים בשבתות אלו את הפטרות הנחמה "ע?נ?י??ה ס?ע?ר?ה ל?א נ?ח?מ?ה", מפתיחה זו משמע שלאחר כל הניחומים שאמרו הנביאים ציון אינה מתנחמת, וכן משמע ממה שנאמר:"ו?ת??אמ?ר צ?י?ו?ן ע?ז?ב?נ?י ה' וה' ש??כ?ח?נ?י", שציון מרגישה עזובה ושכוחה. עמדו על כך בפסיקתא רבתי, ובארו את סדר הפטרות הנחמה כדו שיח בין הקב"ה לכנסת ישראל, לפיהן הקב"ה שולח את נביאיו לנחם את ציון, אולם היא לא מתנחמת מהם עד שהקב"ה בעצמו בא ומנחם אותם. וכך נשמעים הדברים לפי סדר ההפטרות, "נ?ח?מו? נ?ח?מו? ע?מ??י י?אמ?ר א?ל?ק?יכ?ם", ה' מבקש מאבות האומה לנחם את ציון, אבל היא לא מקבל את ניחומיהם, כפי שנאמר "ו?ת??אמ?ר צ?י?ו?ן ע?ז?ב?נ?י ה' וה' ש??כ?ח?נ?י", וכיון שהיא אינה מקבלת ניחומים הרי היא "ע?נ?י??ה ס?ע?ר?ה ל?א נ?ח?מ?ה", ולכן אומר הקב"ה אני עצמי אבוא ואנחם את ציון "א?נ?כ?י א?נ?כ?י הו?א מ?נ?ח?מ?כ?ם", ורק אז "ר?נ??י ע?ק?ר?ה ל?א י?ל?ד?ה", כאשר הקב"ה מאיר להם בעצמו "קו?מ?י או?ר?י כ??י ב?א או?ר?ך? ו?כ?בו?ד ה' ע?ל?י?ך? ז?ר?ח", ולבסוף שש אתם משוש, כמשוש חתן על כלה, כפי שנאמר "ש?ו?ש? א?ש??יש? ב?ה' ת??ג?ל נ?פ?ש??י ב??אל?ק?י".

להמשך..

שבת שובה ישראל

כתוב בנביא (ישעיה – נ"ה) "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" – אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים (ר"ה, י"ח). בגמ' (יומא פ"ז) מסופר, טבח אחד ציער את רב. עברו שנים עשר חודש ולא בא להתפייס ולבקש סליחה על מעשהו. בערב יוהכ"פ הלך אליו רב, כדי שיראה אותו הטבח ויזכור לבקש ממנו סליחה. כשראהו הטבח אמר לו – אתה רב, לך מכאן אין לי כלום איתך! באותה שעה היה הקצב משבר עצמות של ראש בהמה עם גרזן, נשלף הברזל מהעץ, ופגע בראשו ומת. הקשה הגאון ר' יצחק בלזר זצ"ל, מדוע הלך רב על אותו קצב כדי שיבקש ממנו סליחה, ומנין למד זאת?

להמשך..

מתחילים מבראשית

ברוך ה' ראינו את מלך מלכי המלכים בשדה. "המלך בשדה" זכינו להיות עם המלך בסוכה. "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בו" רקדנו עם הקב"ה ועם כלל ישראל המאוגדים בידינו, לולב אתרוג הדס וערבה, בבחינת "ויעשו כולם אגודה אחת" שאבנו כוחות וקדושה משמחת בית השואבה, רקדנו עם המתנה הגדולה שקיבלנו שזה שמחת תורה.להודיע כי הנעשה ונשמע זה היה בבחינת אמירה גדולה וכנבואה שהתגשמה. אחרי כל הקדושה אפשר להתחיל מבראשית כל הברואים – נבראו או מן השמים או מן הארץ. האדם הינו היחיד שנברא משניהם גם יחד: "ו?י??יצ?ר ה' א?-ל?ק?ים א?ת ה?א?ד?ם עפר מן האדמה ו?י??פ??ח ב??א?פ??יו נש?מת חי??ים ו?י?ה?י ה?א?ד?ם ל?נ?פ?ש ח?י??ה" האדם – הוא איננו שמים ואיננו ארץ – הוא שניהם גם יחד. הוא עפר ונשמה, הוא טוב ורע, הוא הנברא היחיד הברוא מהכל יחד. הוא הנברא היחיד המסוגל להוריד את הבריאה כולה עד עפר, והוא היחיד המסוגל להעלותה לשרשה, לשמים. לכן המדרש אומר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך (מדרש רבה קהלת פרשה ז פסקה יט )

להמשך..

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם

אברבנאל מתבטא בקשר לפרשת עקדת יצחק כי היא "כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם בשמים, ושגורה בפינו בתפילותינו כל היום". אין ספק שסיפור זה משמש לנו מעיין לא-אכזב לשאוב ממנו חיזוק לעמוד איתן בכל מצב, אפילו בעת נסיון המאיים "לשבור" אותנו. עלינו להבין מתוך ההפרשה מאיזה חומר יצוק (שמו של אברהם: "איתן") ומבוסס עם ישראל. המנהג של קריאת פ' עקידה כל יום מובא בשו"ע -או"ח א/ה) בשם המדרש ("אמר אברהם לפני ה', יהי רצון מלפניך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא נזכר להם העקדה ותתמלא עליהם רחמים" וכן כדי להכניע את יצה"ר בדומה ליצחק שמסר את נפשו. כלשונו של ה"משנה- ברורה" (א/יג) "ואין די באמירה אלא שיתבונן מה הוא אומר... כדי לזכור (ולהזכיר) זכות אבות בכל יום וגם כדי להכניע יצרו כמו שמסר יצחק נפשו". פרשת עקידה משמשת לנו לקח לדורות. אמנם בכל דור ודור היהודי סובל בגופו עבור אמונתו העצומה בהקב"ה. אבל לא תמיד יש ליהודי ההוא ההכרה החודרת עד כמה הוא מקיים את האמת המוחלטת והמזוקקת. ואפילו היהודי מציית, חסרה לו לפעמים שמחה בכפיפה-עצמית זו.

להמשך..

הודעה חשובה

מ

להמשך..