מאמר על חיי הנישואין

תפארת אדם לשבת בית" (ישעיה מ"ד)

מסגרת המשפחה היא מקור יניקתו של האדם. מהתא המשפחתי שואב הוא כוחות, שאיפות ותעצומות נפש. מנהג היה בעבר שבעת לידת תינוק היו נוטעים לכבודו עץ ארז, ובעת לידת תינוקת היו נוטעים לכבודה עץ אורן. בבוא מועד נישואיהם, היו כורתים את שני האילנות ומהם היו מעמידין חופה לבני הזוג (גיטין נ"ז).

השימוש דווקא באילנות בעת חופה, מסמל את העובדה שעם הקמת בית נוצרת מציאות איתנה, מושרשת ויציבה, לעומת הארעיות והתלישות כשהבית חסר.

כבר בעת יצירת האדם הראשון וחוה אשתו, הזוג הראשון בעולמנו, הוזכר בתורה הביטוי "ויקרא שמם אדם". חכמי ישראל ביארו את משמעות הכתוב כי רק בהיותם בצוותא קרויים הם אדם, אך אם כל פרט חי רק את חייו הבלעדיים, הינם, כביכול, רק חצי אדם.

אחד הביטויים הצרופים והמשמעותיים המבטאים את עצמת הקשר הזוגי הוא "ברית נישואין". ברית אינה רק הסכם בין שני צדדים. הברית במהותה מאופיינת בקביעות, בנאמנות ובנצחיות. כך ראוי להתייחס לתהליך הנישואין.

שלמה המלך, החכם באדם, טבע מטבע לשון: "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד'). כאשר שניים מצטרפים ליחידה אחת, אין הם רק מכפילים את כוחם, אלא הם מתעצמים מעבר לכך. ומשמעות נוספת לפסוק הנזכר: כששני אנשים מאוחדים, אזי כל אחד זוכה לתמיכה, עידוד וסיוע. אף אם אחד יקלע למשבר כלשהו, השני יתמוך ברעהו ויוציאו מן המיצר. "כי אם יפלו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" (המשך הפס' בקהלת שם). אכן, משברים אפשריים, כי לא לעולם חוסן, אך ביכולת בני הזוג לרומם ולהתרומם, באם יחושו בדעיכה.

דוגמה מאלפת לחידוש ברית נישואין במצבי משבר מתוארת במדרש במעשה שהיה. וכך היה המעשה: אשה אחת מצידון שהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. בצר להם פנו בני הזוג לתנא רבי שמעון בר יוחאי ותינו בפניו את צרתם ובקשתם כי רצונם להפרד. רשב"י השיבם כי אך בקשה אחת לו מהם והיא כי יקיימו סעודת גירושין קודם פרידתם, כפי שקיימו סעודת נישואין בעת שהקימו את ביתם. במהלך סעודתם וכטוב לב הבעל ביין, אמר לזוגתו: קודם פרידתנו טלי חפץ אחד שבו את חפצה ביותר וקחי אותו לבית הוריך. לכשהתעורר הבעל מתרדמתו מצא עצמו בבית חמיו וחמותו. לכששאל את אשתו בפליאה על מקום המצאו, השיבה לו אשתו, וכי זו לא היתה הצעתך כי אטול את החפץ הטוב בעיני ואקחנו לבית הורי? וכי יש לי חפץ טוב ממך? חזרו בני הזוג לרשב"י, התפלל הוא עליהם ונפקדו בילדים וזכו לשלווה ושלום בבית (שהש"ר א').

ניתן ללמוד ממעשה זה על חשיבות הנתינה ההדדית והעבודה הפנימית של בני הזוג במהלך הנישואין ובמיוחד בזמן משבר. שימור וחיזוק הזוגיות איננה יכולה להעשות ע"י גורמים חיצוניים למיניהם, במקום בני הזוג עצמם. אף רשב"י חש כי ברכתו תחול על בני הזוג רק לאחר שיעשו את הנדרש מהם בעצמם.


הזוגיות מפתחת בהכרח את תכונת הנתינה. החיים הבינזוגיים מחייבים השתחררות מהרגלי אנוכיות, ומנתבים את הפרט לכיווני הענקה והתמסרות לזולת. לא עוד יחוש האדם כי "אם אין אני לי מי לי", אלא יאמר כל אחד לבן/בת זוגו כי "כשאני לעצמי מה אני". לכשיתרחב התא המשפחתי ויתברך אף בצאצאים, אזי תתגבר ותתפשט תכונת הנתינה וההענקה בבית עוד ועוד. גם בעידן של תמורות ושינויים מפליגים בתנאי החיים ובאופן מימושם, לא ניתן לוותר על בניית בית משפחתי. אין כבניית קן משפחתי להענקת יציבות, חוסן ואושר פנימי ולהעצמת ההתפתחות הרגשית של בני הזוג.

*******

העם היהודי לדורותיו העלה על נס את הקמת הבית, ובלט ביותר בין האומות בדבקותו במסגרת המשפחתית ובהכרה במסגרת זו כערך יציב ומקודש, צנוע וטהור.

בתופעה זו חזה אף גדול נביאי אומות העולם בלעם. לכשנתגלו לנגד עיניו אהליהן של ישראל, זיהה הוא כי שם, בבתים המשפחתיים הנפרדים והצנועים נמצא מקור העוצמה של האומה הישראלית. למראה זה ולתופעה שנתגלתה הוציא מפיו את האמירה הגדולה: "מה טובו אהליך יעקב".

הבית היהודי אינו מתבסס על זוגיות בלבד אלא על משולש. בורא העולם מצטרף לבני הזוג בעת הקמת ביתם ושכינתו נוסכת בבית קדושה וטהרה. חכמי ישראל מצאו אף רמז למשמעות זו, בעובדה שהאותיות י'-ה' (שהוא כינוי הבורא) הם האותיות הנוספות המרכיבות ומצטרפות לאיש ולאשה.

על מנת לבנות בית מתוקן שלא יזדהם בשטף החיים דרושה טהרה. טהרת נפש המושפעת מדיבור ותכנים טהורים, רגישות, כבוד והנהגות אישיות ובינזוגיות טהורות.

היסוד המוצק לשמירת הטהרה והקדושה בבית, בנוסף להרגלי התוכן וההתמסרות ההדדית, יבוא לידי ביטוי בקיום "מצות הטהרה" בבית, תוך שמירה על פרישה במועד, טבילה והטהרות במקוה טהרה.


חתן וכלה יקרים!

מימושם של יסודות נצח אלו ילוו את ביתכם ויעניקו לכם, בעזרת ה', בסיס נאמן לחיי אושר וקדושה.

יהי רצון שבורא העולם "המקדש את עמו ישראל על ידי חופה וקידושין" ישרה שכינתו בביתכם, ותזכו למשכן של שמחה וקדושה, כאשר האהבה, האחוה, השלום והרעות ישררו בו לעדי עד.